דלג לתוכן
אתר זה לא תומך בגרסאות ישנות של אינטרנט אקספלורר
מומלץ להשתמש בדפדפן גוגל כרום או פיירפוקס מוזילה
(או באינטרנט אקספלורר / edge עדכני)

מעבר קשישים למחלקות סיעודיות והחלמה: ההשפעה הנפשית והרגשית

מאת: נטעלי בן, מרפאה בעיסוק

בריאות הנפש בזקנה היא נושא ההולך ותופס מקום מרכזי בקרב מטפלים בבני גיל הזהב. זאת, בעקבות המודעות להשפעתה של בריאות הנפש על איכות החיים במניין השנים המתארך.
תהליכי ההזדקנות גורמים לשינויים ניכרים בכל מערכות הגוף והנפש של האדם. למרות זאת, קיימת דרישה נפוצה מצד סביבתו של הקשיש להסתגל לשינויים החלים בו ובאורח חייו. מחד, על הקשיש להתמודד עם תחושות הדחק שיש בעקבות אובדנים ומאידך – עם הציפייה של הסביבה להמשיך, לצמוח וליהנות מגיל הזהב.
בבואנו לדון בבריאות הנפשית של קשיש במצב סיעודי או בתקופת החלמה, עלינו לקחת בחשבון את השונות הגדולה בין הקשישים. שונות זו נובעת מביוגרפיית חיים מגוונת, מצבים רפואיים שונים, תמיכה חברתית ומשאבים כלכליים. לכל אדם יכולת אחרת להתמודדות עם מצבי לחץ, קל וחומר בגיל המבוגר, והיא שתשפיע על רווחתו הנפשית בהיכנסו למוסד סיעודי לצורך טיפול ממושך או לתקופת החלמה.

הזקנה, פעמים רבות, גורמת לבדידות, עקב שהייה ממושכת לבד וניתוק חברתי. במצב זה עלול הקשיש לחוש ריקנות, כאילו העולם הסובב אותו הפך למאיים וחסר רגש. שכיח למצוא מצב זה בקרב קשישים שהתאלמנו, וכעת גרים בגפם. מסיבה זו, רבים המקרים של כניסה למסגרת מוסדית לאחר התאלמנות, ובעקבות תחושה מתמשכת של אי-נוחות.
במצבים כאלה עשויה המסגרת המוסדית להציע הזדמנויות להיכרויות חדשות ולסייע בטוויית רשתות חליפיות במקום אלו שהידלדלו. יחד עם זאת, ייתכן שהקשיש ימשיך לחוש את אותה תחושת בדידות פנימית, גם אם הצליח ליצור קשרים חברתיים חדשים.

ההחלטה על מעבר למסגרת דיור חדשה בגיל הזקנה קשה ומורכבת עבור הקשיש ובני משפחתו. החלטה חשובה זו כרוכה ברגשות אמביוולנטיים, של חרדה ותקווה.

הקשיש ובני משפחתו חווים לעתים תחושות אשם, כעס וחוסר אונים סביב ההחלטה על שינוי בסביבת המגורים, גם אם מדובר בתקופה קצרה יחסית כתקופת החלמה. שלב זה מתאפיין בתחושות משבר, מצוקה נפשית ובתחושות אי-ודאות הן אצל הקשיש והן אצל בן המשפחה. מבחינת הקשיש, מדובר בשינוי ניכר באורחות חייו. עבור המשפחה, שלב זה כולל הסתגלות לקראת פרידה ממצב קיים, המלווה בחששות רבים מפני הלא נודע.

הכניסה לבית אבות סיעודי לצורך החלמה או טיפול ממושך מהווה שינוי משמעותי בחייו של הקשיש. בשלב זה הקשיש מגייס את כוחותיו על מנת להסתגל למסגרת חיים זרה לו, השונה לחלוטין מזו שהוא חי בה עד כה. מידת ההסתגלות, ודפוסי ההסתגלות למסגרת המוסדית תלויים באישיותו של הקשיש ובמניעים להחלטה להיכנס לדיור מוגן. לכן, תהליך ההסתגלות הוא אישי, ותלוי ביכולתו של הקשיש להתמודד עם שינויים פיזיים, רגשיים, חברתיים ורוחניים.

במסגרת מוסדית ייתכן מצב הולך וגדל של תלות וסבילות של הקשיש בצוות המטפל בו. אצל רבים מהקשישים, לאחר המעבר מאבד העולם החיצוני את משמעותו ונוצר נתק ביחסים החברתיים. חלק מהקשישים מדווחים על תחושת חוסר ביטחון בזהות האישית ביחס לסביבה החדשה. זה גורם לשינויים בתחושת הזהות העצמית שהייתה מוכרת להם טרם המעבר למסגרת הסיעודית ובדימוי העצמי שלהם.

סביבה אשר אינה מאפשרת לקשיש לבטא את יכולותיו מטפחת חוסר יכולת, פאסיביות, שעמום והתנהגות תלותית – ובכך גורמת למצבי דחק ולרגשות תסכול בקרב הקשישים.
סביבה טיפולית אופטימאלית היא זו המותאמת ליכולותיו של הקשיש או גם מעצימה ומאתגרת אותו לפעול על פי יכולותיו המרביות, ולמצות את היצירתיות שבו.
על המוסד הסיעודי לאמץ מודל טיפולי הממוקד ברווחתו הנפשית של הדייר, על ידי מתן דגש לייחודיות הקשיש מחד, ומאידך – התייחסות לחסכים ולאובדן אותו חווה הקשיש בעת המעבר למחלקה סיעודית.

באחוזות רובינשטיין מופעלות קבוצות טיפוליות של עובדות סוציאליות ומרפאות בעיסוק, המלוות יחד עם הצוות הרפואי את תהליך הקליטה והשהות של הדייר. אנו ערים לקשיים ולייחוד של כל דייר – ופועלים כדי להקל עליו, ולספק לו עניין והנאה, באמצעות פעילויות פנאי מותאמות – עבודה אמנותית, פרלמנטים, קבוצות נוסטלגיה ועוד.