דלג לתוכן
אתר זה לא תומך בגרסאות ישנות של אינטרנט אקספלורר
מומלץ להשתמש בדפדפן גוגל כרום או פיירפוקס מוזילה
(או באינטרנט אקספלורר / edge עדכני)

איך אפשר ללמד התמקדות? איך אפשר ללמוד התמקדות?

מאת: בועז שביט

זהו מודל ששת השלבים המוצג בספרו המוכר והמתורגם "התמקדות". תלמידים רבים היו לו לג'נדלין, וחלקם אנשי טיפול והוראה מקוריים ויצירתיים בעצמם. חלקם פיתחו גישות לעבודה ולהוראת ההתמקדות אשר הדגישו את הצדדים והאיכויות שמדברות אליהם באופן אישי, ויישמו אותה בתחומים שונים כמו בטיפול נפשי, ייעוץ, יצירתיות, פתרון סכסוכים, חשיבה יצירתית, רוחניות ועוד. אבל במהלך השנים שבהם התנסיתי, למדתי, לימדתי וקראתי התמקדות נוצרה לה שאלה מטרידה בהכרתי: האם בכלל ניתן ללמד התמקדות? מספר גורמים תרמו לשאלה הזו.

בשונה מלימוד של טכניקה מסוימת, למשל נגינה בכלי מוסיקלי, לימוד שפה, אומנות לחימה וכדומה, איננו יכולים לחזות באופן ישיר בתוצרי ההוראה. המורה לפסנתר רואה ושומע כיצד תלמידו מבצע את היצירה או התרגיל שאותו הוא לומד. בהתמקדות, לעומת זאת, מדובר על תהליך שהוא בעיקרו מופנם ולא ניתן לצפייה מבחוץ. המורה לעולם אינו יכול לדעת מה באמת מתרחש בתוכו של התלמיד ויש לו אינדיקציות מוגבלות להערכת איכות הלמידה והתהליך.

תהליך ההתמקדות הוא במהותו אישי ופנימי ואמור בעצם להוביל את עצמו עם מינימום של הכוונה חיצונית. הדבר עלול ליצור סתירה פנימית, כי כאשר תלמיד ההתמקדות מקשיב למורהו ומנסה ליישם את הוראותיו, הוא מפנה בזאת עורף לאחד העקרונות הכי בסיסיים של התהליך. ניתן להסיק מכך שרק תלמידים אשר ישכילו לא להתייחס ברצינות יתר לדברי מוריהם עשויים להצליח בתהליך הלימוד. התלמיד הצייתן שמנסה להתאים עצמו להוראות לא יגלה בתוכו את התהליך לעולם.

כל ניסיון ליצור מתודה ברורה או להגדיר שלבים לתהליך מכשיל את התהליך עצמו. כל מתמקד יודע, שבכל פעם מתרחש תהליך שונה, שהשלבים (יהיו אשר יהיו) אינם מתקיימים כמעט לעולם בסדר הקבוע, ושלמעשה כל ניסיון להיצמד אליהם רק פוגע בתהליך החי המתרחש בפועל.

ההתמקדות היא בעצם תהליך טבעי של הקשבה לעצמנו אשר במקור אינו מצריך למידה מכוונת. כמו הניסיון ללמד נשימה נכונה (שגם היא תהליך טבעי שעבר עיוותים שונים במהלך חיינו), כך גם הניסיון ללמד התמקדות עלול לגרום ליותר נזק מתועלת, אם הוא נעשה באופן תבניתי ונוקשה מדי אשר מפריע לתהליך הטבעי.

אינני מנסה להגיד שלא ניתן ללמוד התמקדות אלא שבעייתי ללמד אותה – לפחות לא באופן הרגיל שאנחנו מבינים לימוד או הוראה. אז איך, אם כן, ניתן ללמוד התמקדות? הדרך שהתפתחה אצלי במהלך השנים היא ליצור תנאים שמאפשרים למידה כזו. כאשר התנאים הנכונים מתקיימים עשוייה להיווצר אטמוספרה, אווירה מסוימת, שבה יכול הלומד/ת ללמוד בעצמו את ההתמקדות, כפי שהיא נכונה עבורו, או במילים אחרות, להמציא את דרך ההתמקדות האישית שלו. אני רוצה להביא כאן תאור של מספר איכויות שבעיני הן מהותיות להתמקדות. אלה הן איכויות שכל אחת/ד יכול/ה להרגיש ולהבין בדרכו האישית, ומתוך ההבנה הזו יכולים להיווצר התנאים שיאפשרו לתהליך לימוד ההתמקדות להתקיים.

תחושה מורגשת – זה בגוף: הליבה של כל סיפור ההתמקדות, ובו בזמן החלק הכי פחות ניתן להסבר, זו התחושה המורגשת – אותו משהו, שם בגוף, שאליו אנחנו מפנים את תשומת הלב והקשב. החמקמקות והקושי להגדיר את התחושה המורגשת נובע, בין היתר, מהיותה בו בזמן תחושה גופנית, המובחנת בגוף ממש, ורוויה ב"משמעות" – כלומר בהכרה ברורה שאין זו תחושה גופנית פשוטה (כמו כאב פיסי למשל), אלא שהיא הרה בתוכן משמעותי לי כאדם. המון מילים נכתבו במסגרת הניסיונות להסביר מה היא תחושה מורגשת, אבל כאן אני רוצה להדגיש בעיקר צד אחד: זה בגוף! הדבר שאליו אנחנו רוצים להקשיב בתהליך הוא אינו איזה רעיון, מחשבה, דימוי, ואפילו לא ממש רגש. זו תחושה גופנית, שממש מרגישים אותה, בדרך כלל בחלק הקדמי של הגוף (בין הגרון לבטן) אבל גם בחלקים אחרים של הגוף ובגוף כולו. התחושה הזו יכולה להתייחס לרעיון, דימוי, מחשבה או רגש (או כל דבר אחר), אבל היא איננה אף אחד מהדברים הללו. ושוב, למרות שהתחושה היא גופנית, זה ברור לנו, כשאנחנו במגע עימה, שיש לה משמעות עבורנו, משמעות שהיא מעבר לפיסי גרידא.

קשב אל הלא ברור ולא ידוע: הנטייה הטבעית שלנו היא לחפש את המוכר, להגדיר, להבין. זה נותן לנו תחושת ביטחון ושליטה. אבל הרבה פעמים אנחנו מפסידים המון באשמת הצורך הזה שלנו בבהירות. ההתמקדות מבוססת על היכולת שלנו לסבול עמימות, להקשיב ללא ברור וללא ידוע. התחושה המורגשת היא תמיד משהו שנמצא שם בפנים, שאין ספק בעצם קיומו, אבל ממש לא ברור בדיוק מה זה. המוכנות להקשיב לתחושה המורגשת מבלי להגדיר אותה, מבלי לחפש לה שמות מהירים, להשתהות שם על סף המוכר/לא מוכר – זו מיומנות שצריך לרכוש. כאשר ההתמקדות מתוארת כתהליך של שלבים, מופיע תמיד השלב שבו אנחנו מחפשים מילה, צרוף מילים או דימוי שיתחברו לנו עם התחושה, חיבור שכבר בעצמו מהווה מפנה בעל משמעות בתהליך הפנימי, ובו בזמן יוצר את הבסיס להמשכו. הדגש שלי בנקודה הזו הוא מעט שונה: הסבלנות, העדר הניסיון להגדיר מהר מדי, המוכנות להמתין שם עוד ועוד עם תחושה שברור שיש לה משמעות, אבל שמשמעות זו כלל איננה ברורה, זו בעיני הרפתקה רבת ערך. מי שמסכים לשהות שם באזור-הספר של התודעה, להקשיב ללא ברור, סביר שיפגוש יותר מהתהליך הספונטאני, העמוק, ופחות מהנוסחאות המוכנות של המחשבה.

קבלה: התנאי להתרחשותו של כל תהליך פנימי משמעותי הוא המוכנות שלנו לקבל בברכה את כל התוכן שעולה במהלכו. כשמדובר בהתמקדות הדבר מודגש אף יותר. התהליך הוא כה עדין ושברירי, עד שכל צל של ביקורתיות כלפי עצמנו עלולה לקטוע אותו. אבל היכולת לקבל את כל מה שעולה מתוכנו איננה כלל מובנת מאיליה. ההיפך הוא הנכון. הייתי אומר שכמעט כולנו לוקים במחלת הביקורת והגינוי העצמי ברמה כזו או אחרת – ואצל לא מעטים מהווה אי-הקבלה הזו את מרכז המצוקה הנפשית. לכן יש פה תהליך של לימוד. כל תוכן פנימי, מוכר או חדש, ברור או מטושטש, אנו בודקים מול השאלה "האם ניתן לקבל את זה כרגע, להסכים למציאות הזו להתקיים?" אם מזהים קושי בקבלה הזו, הרי שעלינו לקבל את הקושי הזה. בהדרגה ניתן גם לזהות משפטים פנימיים שעשויים לעזור בתהליך הזה: "מותר לי להרגיש ככה" "זה בסדר", "זה אנושי להרגיש ככה" וכן הלאה – כל אחת/ד והמשפטים שעשויים להרגיע אותה/ו, לאפשר מעט יותר קבלה. קבלה איננה עניין רומנטי כלשהו, בסופו של דבר זו פשוט הסכמה למציאות להיות מה שהיא, מבלי לבקר אותה ואפילו מבלי לנסות לשנות או להשפיע עליה – ניסיון שהוא אינסטינקט בסיסי והרסני של כולנו.

שימת לב לניואנסים: אחת מהתפיסות המפריעות ביותר לתהליך של שינוי היא הציפייה לשינויים חזקים, ברורים, דרמטיים אפילו. מכיוון ששינויים כאלו מתרחשים לעתים נדירות יחסית, אנו עלולים להחמיץ את תהליך השינוי המתמיד שמתרחש בתוכנו כל הזמן, ועשוי, אם רק ניתן לו תשומת לב, לקבל כיוון ומשמעות. בהתמקדות אנחנו מתאמנים בשימת לב לשינויים עדינים מאוד. לפעמים התחושה נותרת אותה התחושה, למשל, אבל משהו מעט השתנה באפשרות להכיל אותה, משהו טיפה נרגע שם מסביב לתחושה הזו. בקלות הייתי יכול לפקשש את השינוי הזעיר הזה, אבל אם אקשיב לו ואכיר בו, הוא עשוי להיות הצעד הקטן הראשון בתהליך רב משמעות של שינוי העמדה הפנימית שלי, כלפי העניין שבו אני עוסק כרגע. כל צעד, קטן ככל שיהיה, ראוי לתשומת לב, ואחת התגליות היא ששינוי בצעדים קטנים, גם אם הוא פחות מלהיב בתחילה, עשוי להיות יותר עמוק ויציב משינוי המתרחש באופן חזק ודרמטי.

הפנים והחוץ: ההתנסות הרגילה שלנו אומרת, בדרך כלל, שהעולם הרגשי שלנו מגיב לאירועים חיצוניים. זה ברור לנו וכמעט לא נתון לשאלה. למשל: מישהו אומר משהו ואנחנו כועסים/נפגעים/מרוצים…; ראיתי מראה כלשהו ואני מגיב בחרדה/שמחה/צחוק…; ראינו אדם מסוים ואנחנו חשים דחייה/משיכה מינית/ אהבה… וכן האלה עד אין סוף. גם בהתמקדות אנחנו מתחילים מהאירוע והתגובה המקושרת לו, אבל באופן הדרגתי, מתוך ההקשבה לתחושה המורגשת, אנו נותרים עם החוויה נטו, אם איזו איכות חוויתית שבמהותה איננה קשורה כלל לגורם כזה או אחר. וכאשר הפרדה כזו אכן מתרחשת יש סיכוי רב יותר שייווצר תהליך דינאמי חדש, שאינו מקובע בתבניות התגובה הרגילות שלנו לאותו גירוי חיצוני. לפתע התחושה מקבלת משמעות חדשה, מתקשרת לאירועים ומצבים שונים מהעבר (לפעמים המוקדם מאוד), מעלה דימויים חדשים, מתקשרת אסוציאטיבית לחלקים שונים בתוכנו.

ולסיום מחויבת מילת אזהרה לדברים עצמם: גם רשימת האיכויות הזו איננה איזה מודל שצריך לזכור ולעבוד איתו באופן נוקשה. אפשר לשכוח אותה. אם לא לשכוח לגמרי, אז לפחות לא להעמיס על עצמכם את הניסיון לזכור אותה כשאתם בתוך תהליך של התמקדות.

וליישם את הנלמד בתחומים שונים כמו טיפול פסיכותרפיה ,טיפול נפשי, ייעוץ, יצירתיות…