דלג לתוכן
אתר זה לא תומך בגרסאות ישנות של אינטרנט אקספלורר
מומלץ להשתמש בדפדפן גוגל כרום או פיירפוקס מוזילה
(או באינטרנט אקספלורר / edge עדכני)

אם הייתי צריך לבחור זיכרון אחד מחיי אותו אשא עימי אל הנצח – איזה זיכרון היה זה, ולמה ?

מאת: דר אלון רז

דיאלוג בין הגישה הנרטיבית בפסיכולוגיה ומסורת הזן לסרט "החיים שאחרי"*.

תחילתם של הדברים אותם אני מעלה כאן על הכתב במפגש לא מתוכנן עם הסרט היפני "החיים שאחרי", של הבמאי הירוקזו קורידה. סרט איטי, מינימליסטי, כמו דקומנטרי, שעלילתו, אם זו אכן המילה הראויה לתאר בה את ההתרחשות הנרטיבית המאוד מצומצמת שבו, עוסקת באנשים שזה מכבר עברו מן העולם. אנשים אלה, ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, בני מעמדות שונים, מגיעים למעין תחנת מעבר בדרכם אל חיי הנצח.

בתחנת המעבר נאמר להם כי במשך השבוע בו ישהו בה עליהם לבחור זיכרון אחד מחייהם – הוא הזיכרון היחיד אותו ישאו עימם אל הנצח, בעוד ששאר זיכרונותיהם יימחו לעד. לאחר שרובם מצליחים לבחור בזיכרון האחד, גם אם בלא מעט התלבטויות קשיים והתחרטויות, תפקידם של העובדים בתחנת המעבר הוא לנסות ולשחזרו באופן החי והמדויק ביותר, ואז להסריטו. ביום האחרון לשהייתם בתחנת המעבר מוקרן אותו הסרטון בפניהם והוא נהיה, כאמור, לזיכרון היחיד מחייהם אותו הם נושאים עימם אל הנצח.

לכל סיפור יש שם

אולי הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי היה שמו של הסרט: "החיים שאחרי".. שמות מחזיקים איזו תמצית, מקפלים בתוכם משמעויות רבות, מזמינים אותנו לחדד את חושי הבלש הנדרכים לאפשרות גילויו של סוד הטמון בקפליהם העדינים. אם כך, "החיים שאחרי".. אבל אחרי מה שאלתי את עצמי. אחרי מה ? אולי ראוי לו יותר שיקרא דווקא "החיים שלפני". שהרי, במידה רבה הוא אודות החיים שלפני, אודות השאלה מה הופך את החיים שלפני למשמעותיים. אודות השאלה מה חופה תחת כנפיה של הציפור העצומה והמסתורית הזו הקרויה "משמעות". באיטיות, עם עריכה דקומנטריסטית וקופצנית, ללא דרמה גדולה, ללא הקישוטים המקובלים של צבע ומוסיקה, שואל הסרט הזה את השאלה הכי גדולה, אולי, שאדם יכול לשאול. שואל, אבל מותיר את כל המרחב הנושם לתשובה האישית, הפרטית.

ואנחנו, כל אחד מאיתנו, מה נשיב לו? מה נשיב לעצמנו ?

אבל עוד טרם אחקור את האפשרויות לתשובה או את הדרך אל האפשרות לתת תשובה לשאלה כה נכבדת עודני משתהה במחשבותיי עם שמו של הסרט. לא, אין זה מטעמים דקדקניים. משהו מטריד אותי. כי לתת לדבר שם הוא במידה רבה כמו הבקשה לבחור זיכרון אחד משמעותי אותו נישא אל הנצח. נדרשה כאן הכרעה, נגיעה באיזו מהות עמוקה, ונדרש כאן וויתור. הדיוק הוא אם כן עניין קיומי. לא פחות. ולפתע, עודני מתעקש, עודני חוקר, אני מגלה בנבכי האינטרנט פרט חשוב. שמו המקורי של הסרט איננו החיים שאחרי. הוא גם אינו החיים שלפני. שמו המקורי של הסרט הוא "חיים נפלאים". כעת, כך נדמה לי, אני יכול לצאת למסע יותר בקלות, קלות שאינה נובעת מפשטות דווקא כי אם מתוך איזו בהירות. עכשיו אני, עכשיו אתם, יודעים את התשובה. התשובה היא "חיים נפלאים". אָ, ואם כך – אז מה השאלה ?

שאלה ראשונה: מה אני ?

שאלה זו, למרות הצורה בה היא מנוסחת, איננה שאלה פרטית. היא אינה מבקשת לדעת משהו עלי כשונה מן האחר, אלא דווקא אודות המכנה המשותף – מה משותף לי, ולךְ, ולךָ? מה שמשותף לנו הוא העובדה שהדבר אותו אנחנו מכנים "חיי" הוא למעשה מארג עשיר של זיכרונות. כי נסו לדמות לרגע את חייכם ללא זיכרון…
ללא היכולת הזו, לא הייתם יכולים לקרוא כלל את הדברים הנכתבים כאן, לא הייתם יודעים שלסימנים בשחור ובלבן יש משמעות. לא הייתם יודעים מהם שחור ולבן. לא הייתם יכולים בכלל לדעת מה המשמעות של המילה משמעות. לא הייתם יכולים לשבת במקום בו אתם יושבים, ללכת, לנהוג במכונית, לדבר, לכתוב, לחשוב, לרצות, או לאהוב. אפילו לא לאהוב. למעשה לא הייתם מסוגלים לעשות דבר, כלומר לא הייתם מסוגלים לחיות. ברור מאליו ומדהים ככל שזה אולי עשוי להישמע, ללא זיכרון אין חיים. החיים הם, במידה רבה, זיכרון, והיכולת להתבונן בו. אולי זה אחד הדברים שהסרט מלמד בדרכו העדינה. במאי הסרט, הירוקזו קורידה, מספר כי כשהיה בן 6 נעשה סבו סנילי. באותה העת לא הייתה המילה "אלצהיימר" ידועה במקום בו גר ואיש מבני משפחתו לא ידע מה עובר על הסב. הסימנים למחלתו התבטאו בתחילה בכך שהיה מבקש שיגישו לו פעם נוספת ארוחה למרות שזו זה עתה הסתיימה, ולאחר מכן בכך שהיה מאבד את דרכו ברחובות, ולבסוף בכך שחדל לזהות פרצופים. קורידה, הילד, לא הבין דבר מן המתרחש, אך החוויה הותירה בו רושם עז וטבעה במחשבתו את הרעיון כי כאשר אנשים מתים זיכרונם נמחק. כי לא לזכור פירושו למות. חלפו 37 שנים וקורידה, שביים עד אז בעיקר סרטים דקומנטריים שעסקו בחוסר היכולות להישאר מרוחק נוכח המפגש עם החוויה האנושית, יצא למסע. הוא ראיין 500 אנשים ושאל אותם מה היה הזיכרון אותו היו לוקחים עימם אל הנצח. הוא הופתע. הוא הופתע, ראשית מפני שאצל רבים היו אלה דווקא רגעים מאוד קטנים מן החיים: צלצול פעמונים, טעם האורז אצל שבוי מלחמה רעב, תחושת מגע ידה של אהובה ביום סגריר, ואור כחול וערפילי אשר משך את תשומת ליבו של אדם צעיר שעמד בראש הצוק ומנע ממנו להתאבד. אבל קורידה הופתע לא רק מפני שציפה שהרגע המשמעותי בו יבחרו מרואייניו יהיה רגע דרמטי, כמעט "גדול מהחיים", אלא גם מפני שציפה שאנשים יבחרו ברגעים חיוביים בעיקר, אך גילה שלא פעם בחרו מרואייניו דווקא ברגעים קשים בחייהם. אולי ניתן ללמוד מזה שלעיתים קרובות מידי אנחנו מתייגים באופן נוקשה מידי חוויות חיים כמשמעותיות או חסרות משמעות, כחיוביות או שליליות, ככאלה שעוזרות לנו לצמוח או ככאלה שפגעו בנו. האמת, כך נראה, מורכבת יותר וסכמטית פחות, הגם שלעיתים אפשר לראות אותה בבהירות רק מתוך פרספקטיבה של זמן. רחל נעמי רמן בספרה חכמה משולחן המטבח מתארת את השינוי שמתרחש עם הגיל, ואת האפשרות להירפא מן השיפוט העצמי המוטעה. וכך היא כותבת:

"שיפוט הוא דבר שאפשר להחלים ממנו במשך הזמן. אחד הדברים
המבורכים בזקנה הוא הגילוי כי רבים מן הדברים שפעם חשבתי אותם
לחולשות שלי הפכו במשך הזמן לעוצמות, ודברים אחרים, שבהם
התגאיתי, הפכו בסופו של דבר לחסרונות. דברים שהסתרתי מן הזולת
במשך שנים הפכו להיות העוגן ומקור העושר של ימי זקנתי"[1].

אפשר לכן שהסרט מציע לנו לאמץ פרספקטיבה של זמן, פרספקטיבה שאינה רק בהישג ידם של זקנים, או של אלו שזה מכבר נפטרו וצריכים כעת לבחור להם זיכרון משמעותי.
הפרספקטיבה של הזמן מלמדת אותנו אולי יותר מכל כי כשאנו אומרים שחיים משמעם, במידה רבה, זיכרון, אין הכוונה לכך שמדובר במארג תיעודי של התנסויות חיים. מה שבא לידי ביטוי בסרט הוא שמה שאנו מכנים "חיים" הוא הצורה המיוחדת שבה נשתמרו ההתנסויות הללו בזיכרון. גבריאל גרסיה מרקס אומר על כך כי- "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר, והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם"[2]. הזיכרונות שלנו אינם איפה תיעוד חד חד ערכי של התנסויות חיינו כי אם משהו שונה בתכלית. הזיכרונות שלנו אינם תיעוד, כי אם יצירה, תהליך מתמשך של בחירה ועיצוב, של צמצום ושל הרחבה, של מציאות ושל בדיה, של השמטה ושל הוספה, של ניסוח ושל עריכה, או במילים אחרות: הזיכרונות שלנו הם סדרה ארוכה של סיפורים שאנו מספרים לעצמנו.

ולכן בנקודה הזו אני מבקש לנסח את השאלה השנייה באופן הבא:

מהו סיפור טוב ?

בלב הגישה הנרטיבית בפסיכולוגיה ניצבת ההבנה כי חומר הגלם אותו מביא מטופל לחדר הטיפולים הם סיפורים, והשאלה הבסיסית אך המאוד לא פשוטה היא: מהו סיפור טוב ? מהו סיפור טיפולי טוב ? ומה יכול להפוך זיכרון "לא טוב" לסיפור "טוב"? מטופלים מגיעים לטיפול כיוון שהסיפור שהם מספרים לעצמם פגום מבחינות שונות. לעיתים הוא מכאיב מידי, לעיתים הוא מבולבל מידי ומלא סתירות, לעיתים הוא נחווה מתוך זרות וניכור, לעיתים הוא דל וחסר פרטים, לעיתים הוא חסר רצף, ולעיתים חסרות בו נקודות מבט. התכנים העולים בסרט רלוונטיים למחשבות על סיפורים אותם מביאים מטופלים לחדר הטיפול בין השאר מפני שכמחצית מן האנשים בסרט, מחצית מן האנשים, אינם שחקנים. למעשה גם הטקסט אותו מדברים השחקנים המקצועיים לקוח מתוך תשובותיהם של האנשים שקורידה ראיין לפני הסרט. אלו אנשים אמיתיים שנשאלו שאלה קשה והשיבו מול המצלמה תשובה פרטית מאוד. לעיתים מהוססת, לעיתים בקלות, לעיתים עם קושי גדול, לעיתים תשובה כנה ולעיתים גם תשובה שקרית. אבל רובם סיפרו לאחר מכן לקורידה כי הביטו בחייהם באופן שלא הורגלו בו קודם, ומתוך המבט המיוחד הזה צמחה ידיעה חדשה, לעיתים רווית כאב ולעיתים מלאת חדווה, לעיתים הולמת את החוויה הקודמת, ולעיתים בסתירה גדולה לה: חיים שהיו "מושלמים" נחוו לפתע כריקים, וחיים שהיו "ריקים" נחוו לפתע כמלאי טעם. בסרט מתרחש תהליך זה לכאורה אחרי המוות, אבל התהליך של סקירת החיים עוד במהלך החיים הוא תהליך פסיכולוגי מוכר ונחקר. לרוב הגורם המעורר תהליך זה הוא אירוע קשה, מחלה פיזית או זקנה. מצבים אלה מטלטלים את המערכת הנפשית טלטלה עזה ומאפשרים לעיתים מבט כן, חודר, וישיר, ללב המשמעות של קיומנו. אף שהמחקר בתחום מלמד כי לעולם לא מאוחר מידי להרוויח מתהליך של סקירת החיים, אפילו לא על ערש דווי, ברור שגם ההפך הוא נכון: לעולם, לעולם לא מוקדם מידי. תהליך סקירת החיים בזקנה או במחלה הוא תהליך הדורש כנות ואומץ לב, אבל גם כשאלה בנמצא, ואפילו התמזל מזלנו והכאב הפיזי או קהות המחשבה אינם מטשטשים את התודעה, גם אז לעיתים קרובות השינוי אפשרי בעיקר במשמעות המיוחסת להתנסות החיים, אבל כבר הרבה פחות במציאות החיים עצמם. כדי לעצב את מציאות החיים ולא רק את המשמעות הניתנת להם בדיעבד מוטב אילו היינו יכולים לחיות, כל רגע, כאילו היה הרגע עליו אנו עתידים להצהיר כטובין במסוף המכס, בכניסה לארץ הנשמות היוצאות למסע ארוך, כשפקיד המכס יישיר מבט וישאל:

איזה רגע אדוני לוקח איתו אל הנצח ? האם ארזת את הרגע הזה לבד, גבירתי ?

כשצפיתי בסרט עלה בדעתי כי מוטב היה לו יכול היה כל אחד להגיע עד סמוך למותו כאשר יש לו כבר מושג כלשהו על מהותו של סיפור הזיכרון הטוב שלו, ועל הדרך לספרו. אבל כאן העניין מסתבך. ביחסים המורכבים שמנהלים רובנו עם המוות הוא מצטייר לנו כמשהו שיקרה פעם, הרחק בזמן, אולי כמשהו שקורה באופן מפתיע בעיקר רק לאחרים. אז זהו בדיוק, שלא. האמת הפשוטה היא שבכל רגע אנחנו סמוכים מאוד למותנו, או לכל הפחות, לא יכולים לדעת בוודאות שלא.. ואם כך, הרי שעלינו לנסות למהר ולהשיב על שאלה חשובה – איך עושים את זה ? או במילים אחרות – איך מספרים סיפור "טוב"?

שאלה שלישית: איך מספרים סיפור טוב ?

הסרט שלפנינו איננו משיב על שאלה זו באופן ישיר, אבל יש בו יותר מרמז. אפשר לומר כי הוא איננו מתיימר להשיב על שאלה זו באופן ישיר, מפני שכפי שאנו רואים בסרט, הסיפור הטוב הוא בראש ובראשונה עצם היכולת למצוא את הסיפור, הסיפור הפרטי, היחיד במינו והחד פעמי. ואם כאלה הם פני הדברים הרי שאין מתכון יחיד, ולמעשה, כמספר המספרים כך מספר הדרכים. ואף על פי כן, והגם שאיננו משיב ישירות על השאלה מהו סיפור טוב, יש בסרט כאמור יותר מרמז מה עשוי להיות סיפור טוב.

הסיפור הטוב אולי עושה את הדרך מן החיצוני והחלול, אל האישי והאינטימי, כלומר מן הבחירה הראשונית של אחת הנערות המרואיינת בסרט במתקן הספלאש מאונטיין של דיסנילנד כרגע משמעותי, להיזכרות המאוחרת שלה במגע הברכיים של אמה ובריחה המיוחד.
הסיפור הטוב אולי עושה את הדרך מן הבדיה, מהעמדת הפנים, מן הרגש המדומה, אל האמת הכואבת אך הרוויה ברגשות חיים, כלומר מן הזיכרון הבדוי של זונה אודות אהבתו של אחד מלקוחותיה אל האמת הכואבת של האישה הכאובה הניצבת על גשר ומחכה עד כלות לאהוב שאינו מופיע.
הסיפור הטוב עושה אולי את הדרך מן הסטריאוטיפי המכסה את המבוכה, אל העדין הנחבא אל הכלים, כלומר מן הדיבור הגס, המיני, והחוזר ונשנה של אחד הגברים המבוגרים המרואיינים בסרט, אל הפרח שקיבל אותו אדם מבתו ביום חתונתה.
הסיפור הטוב קשור אולי ביכולת להכניס פנימה, לתוך הסיפור, חלקים חסרים. למצוא מהות שהיא מעבר לצורה ולכותרת. להביא לתוך התחושה ש- "משהו חסר", כמו שמתבטא וונטבי, אחת הדמויות שאת התלבטויותיו בבחירת הרגע המשמעותי מלווה הסרט, את הרגע בו מניחה אהובתו את כף ידה בידו, בפארק כלשהו, באמצע היום, כשהחיים סוגרים אז מעגל עם עצמם.

וכן, בסרט יש עוד ואריאציה על הסיפור הטוב. הוא מתגלה במלוא עוצמתו אצל אחד העובדים בתחנת המעבר, שמעלה לקראת סוף הסרט במלוא חדותה את השאלה שאנו כה מרבים לשאול את עצמנו – האם אנחנו משמעותיים לאדם אחר, ובאיזה אופן ? הסיפור הטוב קשור אולי בידיעה, בהכרה, כי הייתי חלק, כי הנני חלק, מהסיפור המשמעותי של אדם אחר, לפעמים של אנשים רבים אחרים.
התהליך שעוברות הדמויות בסרט כמו גם זה שעבר על מרואייניו הרבים של קורידה אשר עליו גם מבוסס סרט זה, מלמד אולי על עוד תשובה אחת לשאלה אודות הסיפור הטוב. היא נמצאת מעבר לסיפור מסוים. בלב התהליך הזה ניצב אותו דבר אשר עומד במרכז ההבנה של מושג הריפוי בגישה הנרטיבית: ריפוי הוא היכולת למצוא ולתת משמעות. אבל משמעות זו, מהיכן צומחת ?
בדרכנו איפה אל התשובה "חיים נפלאים" (זוכרים ? כשמו המקורי של הסרט), נדמה כי אין בידינו ברירה אלא לנסות ולתת מענה, ולו חלקי לשאלה הרביעית:

מהי המשמעות ומהיכן היא צומחת ?

אך עוד בטרם אפנה לעומקה של שאלה זו אני נזכר בסיפור קטן שמלווה אותי ועוסק, בדרכו, במשמעות.
איש מבוגר שהגיע זמנו לצאת לפנסיה, אסף את חסכונותיו, קנה לעצמו יאכטה קטנה ויצא לתור את העולם. הוא הגיע למקומות מעניינים, יפים, מיוחדים. אקזוטיים. הוא פגש אנשים מיוחדים וחלקם נעשו לחבריו. הוא הסתקרן מטעמים חדשים שלא הכיר. ובקיצור, הוא נהנה מכל רגע.
יום אחד הוא הגיע לאי קטן, אשר מרגע שהניח עליו את כף רגלו מצא חן בעינו במיוחד. הוא גילה מהר כי היה משהו מאוד מאוזן באי הזה. ליד כל מקום גבוה היה מקום נמוך, ליד מקומות ירוקים היו מקומות חומים, ליד יערות היו אגמים, ומזג האוויר היה כל הזמן נעים נעים. וכך ארע שהאיש הגיע לשדה גדול של פרחים. פרחי ענק כמו שדה רחב מימדים של חמניות אבל בשלל צבעים. הוא החל צועד לתוך השדה כשריחם המשכר של הפרחים מלווה אותו בדרכו ולידו ומעט מעליו התנשאו ראשי הפרחים. כעבור זמן, משהחל להתעייף קמעה מן ההליכה הוא התיישב על האדמה ואז, לפתע, הבחין בסלע שחור גדול שהיה מונח לידו. הוא ניגש אל הסלע וראה שחרוטה עליו הכתובת הבאה: "מרי, שנתיים, שישה חודשים, שלושה שבועות, יומיים, שבע שעות, חמש דקות וארבע שניות". משונה. הוא מתבונן סביב ורואה סלע נוסף כזה וגם עליו יש כתובת: "ג'ו, חמש שנים, ארבעה חודשים, שבועיים, שלושה ימים, חמש שעות, ארבעים וחמש דקות ועשרים ושש שניות". הוא נבהל ומסתכל סביב, וסביבו הוא רואה עוד אבנים רבות כאלה. הוא ניגש לאחת נוספת וגם עליה יש כתובת "טניה, ארבע שנים, תשעה חודשים, שבוע אחד, שישה יומיים, תשע שעות, שתים עשרה דקות וארבעים שניות". ואז הוא מבין. ופורץ בבכי גדול.
קרה המקרה ובאותה השעה עבר שם אחד מבני המקום שרואה אותו ובא לקראתו. "מדוע אתה בוכה?" הוא שואל. "הבנתי שהמקום שבו אני עומד הוא בית קברות לילדים. המוני ילדים. אני חושב על הדבר הנורא שיכל היה לגרום לכך שכל כך הרבה ילדים ימותו".
"ניכר כי זר אתה, לא מבני המקום. אצלנו מתנהלים הדברים קצת אחרת. כאשר מגיעים ילדינו לגיל 12, אנחנו חוגגים להם את הגיעם לבגרות ומוסרים לכל אחד פנקס קטן". הוא שלף מתחת לחולצתו פנקס קטן שהיה מחובר בשרוך לצווארו. "בפנקס הזה מתבקש כל אחד מבני האי לרשום רק את הרגעים המשמעותיים בחייו, מה היה אותו הרגע וכמה זמן בדיוק, אבל בדיוק של שניות, הוא נמשך. אצלנו כאשר אדם מת אנחנו סוכמים את כל הרגעים המשמעותיים בחייו, וזה הדבר היחידי שאנחנו רושמים על המצבה שלו..".

וכעת לשאלת המשמעות ומהיכן היא צומחת. כדי לנסות ולהשיב על שאלה אני חש שעלי לפנות אל מסורת הזן, המסורת הרוחנית שמצאה את ביתה בין השר ביפן, ואשר מאיכויותיה רווי הסרט. אולי למולה בלבד יכול הסרט באמת לקבל את מלוא משמעותו.
מקור המילה זן הוא במילה הסינית צ'אן שמשמעותה מדיטציה. נהר הזן מקבל את מימיו משני מעינות רוחניים גדולים: מן הבודהיזם שצמח בהודו, ומן הטאואיזם שצמח בסין. חכמי הזן ראו בהליכה שולל אחרי תפיסה אשלייתית של טבע הדברים בעולם את מקור הרע, וראו את המילים השפה והאינטלקט כגורמים מרכזיים למיסוך המציאות ולקושי לתופסה באופן ישיר ובלתי אשלייתי. להבנתם, מרכיב מרכזי בתפיסה המוטעית שלנו את העולם היא ההפרדה המוצקה והאשלייתית שאנחנו עושים בין חיים ומוות. סיפור זן קצר יבהיר אולי נקודה זו יותר:
לוחם אכזר כבש חלקים נרחבים של מחוז נידח ביפן. כל הנזירים שחיו באחד המנזרים שבאזור נמלטו על נפשם מפניו. כולם, מלבד אב המנזר. משנכנס הלוחם האכזר לתוככי המנזר הוא התמלא חימה כשגילה כי אב המנזר אינו משחווה לפניו.
"האינך מבין כי לפניך עומד אדם היכול לשסף את גרונך בלי למצמץ אפילו פעם אחת ?" הוא שאל בזעם. אב המנזר הישיר את מבטו ואמר – "ואתה, אינך מבין כי לפניך עומד אדם שניתן לשסף את גרונו מבלי שהוא עצמו ימצמץ, אפילו לא פעם אחת ?"
קד הלוחם בפני אב המנזר ויצא את שעריו.

מושג מרכזי שמתקשר לאי ההפרדה הקיימת בזן בין חיים ומוות, וקשורה במקורותיו הבודהיסטיים של זרם זה הוא מושג הקרמה. קצרה היריעה מלתאר כאן את מלוא עומקו של מושג זה אך לעניינו אסתפק רק בלומר כי אם לנסח את רעיון הקרמה בפשטות הרי שניתן לומר שמה שזרעת היום (בחיים האלה), אותו בדיוק תקצור מחר (בחיים הבאים). אם זרעת טוב תקצור טוב ואם זרעת רע תקצור רע, לא כחסד או כעונש כמו בדתות המערב, אלא מפני שזהו, אם תרצו, "חוק טבע", חוק הקרוי קרמה. מה שחשוב מכאן לדיוננו הוא שחכמי הזן הדגישו לכן את חשיבותו של ההווה על פני העתיד או העבר, ולמעשה היו נוהגים לומר כי ההווה הוא הזמן היחיד שקיים. לדידם העבר כבר איננו כאן, והעתיד טרם הגיע, לפיכך ההווה הוא הזמן היחיד שקיים. מסורת הזן ידועה עוד בהליך ההכשרה הנוקשה אותו עוברים הנזירים ובחידות הבלתי הגיוניות שלהם הקרויות קואנים, אשר מהוות נדבך מרכזי באותו הליך הכשרה ונועדו להעמיד את תלמיד הזן באופן חוויתי מול קוצר ידם של תהליכי החשיבה הלוגית שלו (הדוגמה היהודית לקואן תהיה למשל "הכל צפוי והרשות נתונה"). הם ידועים גם בניסיון לאחוז במציאות על ידי שימוש אחר במילים, כמו ברשת שנועדה לתפוס בתוכה את דגי המציאות ולא כמו חכה המבקשת לתפוס דג אחד יחיד. את התרגום הנעלה ביותר לניסיון זה אפשר למצוא בצורת השיר הקצרה והייחודית לתרבות זו הקרויה "הייקו". למשל השיר הזה, של המשורר היפני בן זמננו טאקאהאשי שינקיצ'י –

הרוח הקשה נושפת בין האורנים
לקראת תחילתו
של עבר אינסופי
הקשב: שמעת הכל[3].

והם ידועים עוד ביצירה האומנותית שלהם שנודעה בהקפדה הגדולה שלה על דיוק והייתה ראשית לכל עוד צורה של מדיטציה, כלומר של התבוננות. מטרת תהליך החניכה של תלמיד הזן היא להביאו לידי תפיסת המציאות האחדותית שאין בה הבחנה בין "חושב" ו- "נחשב", ואשר מהותה העמוקה היא ריקות. חוויה זו ידועה ביפן, שם התבסס הזן במיוחד, בשם הכללי "סאטורי", ובשפות אחרות כהארה, נירוונה, ועוד.
ואם אתם מוצאים את הדברים שנאמרו עד כאן אודות הזן כקצת סתומים או מעורפלים אתם בחברה טובה. אם הכל היה ברור, לא היה זן…

וכעת נחזור לסרט. מבחינות רבות ניתן לומר כי יש לו איכות של אומנות זנית: מדויקת מאוד, נטולת קישוטים, ממוקדת כל כולה בעצמה, וכי האיכות הזו פועלת על הצופה כפי שכל אומנות זנית טובה פועלת: היא מזמינה אותנו לתשומת לב, להתבוננות פנימה, ליכולת לראות דבר מה בעל ערך המצוי מעבר לעטיפות המקושקשות והרעשניות של הדבר אותו אנו מכנים בדרך כלל "חיים".
משמעות זנית אחת מתקבלת על דרך ההיפוך מן המתרחש בסרט. והיא, שאפשר לחשוב על לבחור זיכרון יחיד איתו נלך אל הנצח רק אם לא הייתי ער נוכח וחי בכל רגע ורגע מחיי. אילו כן הייתי, כי אז הייתי מוכרח למצוא כל רגע ורגע, כל זיכרון וזיכרון, כראוי להיות זה שאשא עימי אל הנצח. האם זו המשמעות באמירה הסתומה של וונטבי לקראת סוף הסרט, שאולי האחריות האמיתית היא בעצם שלא לבחור ? שלא לבחור, מפני שאם חיית נכון, אינך צריך לבחור.

בהקשר זה אני נזכר במשהו מאוד מרגש שכתב וויניקוט באוטוביוגרפיה שלו. הוא כותב כך:
הו ! אלוהים ! אנא עשה שאהיה חי כאשר אמות.
גוועתי. אני מת.
זה לא נעים במיוחד, וזה נמשך די הרבה זמן, כך היה נדמה (אבל זה היה רק רגע אחד מן הנצח).
לפני כן היו חזרות (זו מילה קשה לאיות, גיליתי שהשמטתי את אחת האותיות. עגלת המתים הייתה קרה ועוינת).
כאשר בא זמני כבר ידעתי כל מה שיש לדעת על גודש מים בריאות, ריאות כה עמוסות שהלב אינו מסוגל להתמודד איתן, כך שזרימת הדם בנאדיות הייתה טפטוף חלוש, וחשתי רעב לחמצן בנוסף על מחנק הטביעה. אך למען ההגינות הייתי בר מזל; אסור לקטר, כמו שהגנן הזקן שלנו היה נוהג לומר..
בואו נראה. מה התרחש כאשר גוועתי ? תפילתי נענתה. הייתי חי בעת מותי. זו הייתה כל משאלתי, והיא אכן התמלאה[4].

משמעות זנית אחרת שאנחנו נפגשים עימה בסרט היא התפיסה שיתכן כי חווית החיים האנושית שלנו היא במידה רבה אשלייתית. אם כל החוויות האנושיות שחווינו, על השמחה והחדווה והצער והיגון והתקווה והכעס שהרגישו לנו כל כך אמיתיים וכל כך מציאותיים, אם כל הרגעים בהם ניסינו להיאחז וכל הרגעים בהם ניסינו להימנע עשויים לנשור מעלינו כמו עליו המתים של עץ בסתיו, אם כאלו הם פני הדברים, כי אז מה משמעותם האמיתית והבלתי אשלייתית של חיינו ?
טבע האדם, כך בתפיסה הבודהיסטית ממנה צמח הזן, הוא הרדיפה אחר אובייקטים האמורים להביא אושר. רעיון זה מתבטא במלוא עוצמתו בזיכרון אותו בוחר איש מבוגר המתאר את רגע השבי שלו בידי חיילים אמריקאים: בהתחלה המשאלה הכי גדולה שלו היא הסיגריה, משזו התמלאה עלתה וצצה משאלה חדשה: אורז עם מלח. וכשבטנו התמלאה ורעבונו שכח, רואות עיניו תרנגול משוטט ומייד הוא, שעד לא מזמן סיגריה ואורז מלוח היו כל משאלותיו בעולם, מיד הוא נעשה נזקק, בראשו, אפילו לא בבטנו, לבשר עוף. אי השגתו של בשר העוף עתידה להפוך בקרוב לאובייקט של משאלה קודחת ולגורם של תסכול וסבל. הוא, שעד לפני רגע לא היה בטוח אם שוביו יותירוהו בחיים, והוא שעד לפני רגע לא יכול היה להיות בטוח שאינו עומד לגווע ברעב. אבל הוא, רק מטפורה הוא. מטפורה לקושי שלנו להימצא ברגע הנוכחי, להישאר בו, כרגע, בהווה, למשש אותו כמו שעיוור ממשש את פניה של אהובתו, וללגום ממנו, כמו הלך צמא שלא שתה ימים רבים ומגיע אל מעין מים חיים. אם אני קורא נכון את הסרט בקונטקסט הזני שלו, הסרט הוא הזמנה לקלף את המסכות מעל פני המציאות, ולהישאר ער לאפשרות כי הירח המדהים שאתה רואה, ירח אותו רואים מידי פעם במהלך הסרט משנה את צורתו, מתמלא ומחסיר, אינו אלה חור עגול בתקרה הבניין שבתחנת המעבר שעובד מסור דואג לגלול עליו חתיכה פח כדי ליצור באמצעותה את אשליית הירח והזמן המשתנה. וכמוהו, אולי, כל הדברים האחרים שאנחנו רואים או חווים.
משמעות זנית נוספת שאפשר למצוא בסרט מתבררת מתוך הניסיון להבין מדוע בחר הבמאי לעצב את תחנת המעבר אליה מגיעים המתים כמו מפעל ישן, או כמו מיטב הבירוקרטיה ההסתדרותית של ימי הפנקס האדום והתה. תחנת המעבר מעוצבת כך מפני שהיא מטיחה בפרצופנו את אותה הבנה זנית שכבר דיברנו בה, שבניסוח חופשי תשמע אולי כך: על אף ההתרגשות הגדולה האוחזת בכם, הצופים, בכל מה שקשור במילה מוות, על אף הפחד האוחז ברובכם נוכח האפשרות הוודאית שתמותו, ואם לא כעת אז ברגע בו תהפוך ידיעת מותכם למוחשית יותר, המוות אינו אלא תחנת מעבר, מקום שבו מתבקשים האורחים לא להרבות בשימוש במכשירים חשמליים בגלל בעיות במערכת החשמל (הודעה הנשמעת מידי פעם במערכת הכריזה של אותה תחנת מעבר). דבר אינו באמת משתנה עם מותכם. לחשוב אחרת פירושו לחיות באשליה.

ואם כל זה מותיר אותנו תוהים אז איך אפשר לדעת, ומה בעצם אינו אשליה, ומהי התכלית שחוסה בכנפי האשליה… אז כך, זן אינו אודות תשובות. זן הוא שאלה טהורה, וטוב שאנחנו שואלים.

ואם כבר שואלים, אז עוד שאלה אחת קטנה – למה סרט ?

ומהו סרט ? סרט קשור באומנות הקולנוע, משהו שלכאורה נולד בראשו של תסריטאי, יצא מן הכוח אל הפועל ברוחו של הבמאי, ומוקרן על מסך הקולנוע. אבל באמת סרט הוא ההזדמנות שלנו, בחדר החשוך, בהפסקה הזו שאנחנו לקוחים מהמולת הבחוץ, להקרין על המסך הפנימי שלנו משהו שלכאורה כולם רואים, אבל למעשה הוא סרט פרטי מאוד, ומיוחד, שאיש מלבדנו באולם לא רואה כמותו. קורידה רומז לנו בלחישה ארס קולנועית קצת בוטה, כי לסרטים יש תפקיד מכריע במסע שעושה כל אדם בניסיון לנסח לעצמו תשובות על שאלות מהותיות שמציבים בפניו החיים. אולי גם, שהחיים דומים במידה רבה לסרט. ניסיון בוטה אני אומר, מפני שדווקא חלק זה נחווה אצלי כתוספת חיצונית, וכהדבקה תסריטאית. אם אתם שואלים אותי אם הייתי מניח לחבורה שלומיאלית למדי ונעדרת כל יכולת טכנית של ממש, כפי שמצטיירת חבורת אנשי הקולנוע האמורה להסריט את אותם זיכרונות יקרים מפז שיינשאו אל הנצח, ליצור עבורי את הזיכרון היקר לי מכל, אם אתם שואלים אותי את השאלה הזו אז התשובה הפשוטה היא: לא. מה פתאום. ניסיון בוטה אני אומר, כי כשעובדי תחנת המעבר מתקשים לחלץ מוונטאבי זיכרון כלשהו הם מציעים לו פתאום לצפות בקלטות שתיעדו את חייו. ועל כך אני תוהה – אם הם יכולים להזמין קלטות שכאלה, ולצפות בזכרונות עצמם, ברגע התרחשם, מדוע להעמיס כל כך על חבורת החובבים נעדרת האמצעים שאמורה להסריט את זיכרונם של המתים ?
אבל אני חושד שאינני מבין הכל. יש משהו מרדים בלהבין הכל. יכולה להילוות איזו יהירות למחשבה שאני מבין, שאני יודע, שאני בטוח בפרשנותי. אני חושד שאולי זהו פרדוקס, סוג של קואן זני שנשתל לתוך הסרט, כדי להשאיר עימו את טעם הגירוי של הלא מובן. הטעם ההכרחי כדי להשאיר אותנו ערים ודרוכים להבנה הזנית שידיעה היא תמיד זמנית ויחסית.

הבה נסיים כעת את המסע שיצאנו אליו אחרי שהתוודענו לשמו המקורי של הסרט.

דומני שהסרט מפנה לכל צופה בו שתי שאלות. הראשונה מבין השתיים גלויה וברורה. היא השאלה שבמאי הסרט, קורידה, יצא איתה למסע הקולנועי שלו. השאלה היא: אם הייתְ צריכה לבחור, אם הייתָ צריך לבחור, זיכרון אחד משמעותי ולוותר על כל הזיכרונות האחרים בדרך אל הנצח איזה זיכרון היה זה ? ולמה ?
לחיים, כפי שאנו פוגשים בסרט אין איזה ייעוד על, אין גיהינום בקצה הדרך, אין גן עדן. המשמעות שלהם אינה נמצאת בהכללה כלשהי שמעבר לרגעים יחידים, המשמעות שלהם מצויה בעצם העובדה שהם עשויים מרגעים. רק רגעים. אני נזכר בהקשר זה במשהו שכתב בורחס מעט לפני מותו:

לו חייתי מחדש \ ה.ל. בורחס
לו יכולתי לחיות את חיי מחדש…
בחיים האחרים הייתי משתדל לעשות יותר טעויות.
לא הייתי משתדל להיות כל כך מושלם, הייתי יותר רפוי.
הייתי יותר טיפש ממה שהייתי, מעט דברים הייתי לוקח ברצינות.
הייתי פחות מלוטש,
הייתי לוקח יותר סיכונים, הייתי נוסע יותר, מתבונן ביותר שקיעות, מטפס על
יותר הרים; שוחה בנהרות רבים יותר.
הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם, הייתי אוכל יותר גלידה
ופחות שעועית.
הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות בעיות מדומות.
אני הייתי מאותם אנשים שחיו כל דקה בחייהם בצורה פורייה ושקולה;
ברור שגם לי היו רגעים של אושר.
לידיעתכם, רק מזה עשויים החיים, רק מרגעים.
אך אילו יכולתי לחזור לאחור, הייתי משתדל שיהיו לי רק רגעים טובים.
אני הייתי מאותם אנשים שלא הולכים לשום מקום ללא מד-חום, ללא
שקית חימום לרגליים; ללא מטרייה ומצנח.
אילו יכולתי לחיות את החיים מחדש, הייתי נוסע יותר קליל.
אילו יכולתי לחיות את החיים מחדש, הייתי חולץ את נעליי בתחילת האביב והולך
יחף עד סוף הסתיו.
הייתי מסתובב יותר בקרוסלה, מתבונן יותר בשקיעות, משחק יותר עם ילדים;
לו חיי היו שוב לפני…
אבל אתם רואים, אני בן שמונים וחמש ואני יודע שאני הולך למות[5]

אפשר שבורחס עוזר לנו לפענח משהו מן המראה שהסרט מציב בפנינו: אתם רואים, אנחנו בני שלושים ושבע, בני חמישים ושתיים, ארבעים ושלוש ,שישים ושבע, או שמונים וחמש ואנחנו הולכים למות. איננו יודעים מתי אבל אנחנו הולכים למות. בוודאות.
האם אני חי כך שבבוא יומי למות, אהיה חי ? לגמרי חי ?
האם אני חי כל רגע, "כי לידיעתכם, רק מזה עשויים החיים רק מרגעים", כאילו היה זה הרגע אותו ארצה לזכור לנצח ?
וכמה פעמים כבר אמרתי, "כשרק", ""אחר כך", "עוד מעט".. ?
אבל הסרט, כך אני מרגיש, אומר עוד משהו אחד, משהו סמוי יותר, עדין מאוד, כמו פרפר שזה עתה בקע מן הגולם ומותח לראשונה את כנפיו מול זהרורי השמש. אולי הסרט אומר כי למעשה אין זה רגע יחיד שבו תלויה האפשרות להמשיך אל הנצח אלא שבלב ליבו של כל רגע נחים אותם החיים הנפלאים כפי שנקרא הסרט במקור. כל רגע של חיינו אוצר את האפשרות לפגוש באותו חלק בתוכנו שהוא נצחי מלכתחילה, שבא מן האינסוף והולך אל האינסוף. אפשר שהבקשה המניעה את עלילת הסרט, לבחור רגע אחד מסוים מתוך שלל הרגעים של חיינו, מכוונת דווקא אל ידיעה עמוקה ומרעידה זו. עמוק בתוך תוכנו מצוי השער אל האינסוף. אם נבחן מקרוב, בזהירות, בתשומת לב, כל רגע ורגע, נגלה אולי כי כל אחד ואחד מן הרגעים מחזיק את ההזדמנות לפגוש בשער זה, וגם את הסכנה להחמיצו. שבכל אחד ואחד מן הרגעים סוגרים החיים מעגל של אור עם עצמם. השאלה היא, השאלה הגדולה היא –
האם שמתי לב ?
האם אני שם לב עכשיו, ממש כרגע, שְ-
הרוח הקשה נושפת בין האורנים
לקראת תחילתו
של עבר אינסופי
הקשב: שמעת הכל.

* קריאת המאמר אינה מחייבת צפייה מוקדמת בסרט "החיים שאחרי" של הבמאי הירוקיזו קורידה משנת 1998.
[1] בעמוד 59 בספרה "חכמה משולחן המטבח" בהוצאת מודן.
[2] בעמוד הפותח של ספרו "לחיות כדי לספר" בהוצאת עם עובד.
[3] מצוטט מתוך ספרו של יעקב רז "שיחות מטורפות – מעשי זן" בהוצאת מודן.
[4] הנוסח העברי לקוח מתוך ההקדמה שכתב רענן קולקה לספרו של וויניקוט "משחק ומציאות" בהוצאת עם עובד.